טכנולוגיה | פודקאסט

"פייסבוק נטמעה בסדר הישן. הבחירה שלה בצד של המדינות היא טרגדיה בעבורה"

הסופר והוגה הדעות יאיר אסולין מדבר בראיון ל”גלובס” על המהפכה של המאה הנוכחית לעומת קודמתה, השינוי התפיסתי שהתאגידים מפספסים וגם היחס של הציבור אליהם: "ברגע שיבינו שגוגל למשל היא שחקן פוליטי כמו המדינה, המונחים שבהם נשפוט אותה ישתנו, וזה יקרה מהר מאוד"

יאיר אסולין / צילום: איל יצהר, גלובס
יאיר אסולין / צילום: איל יצהר, גלובס

השבועות האחרונים הביאו את פייסבוק למתח חסר תקדים. החלטה גורלית שלא לסמן פוסט של הנשיא דונלד טראמפ כמסית לאלימות - בניגוד למתחרתה הקטנה טוויטר - הובילה לביקורת רבה על החברה ולחרם מפרסמים על הרשת החברתית של מארק צוקרברג. רק לאחר שחרם המודעות תפס תאוצה, פייסבוק הודיעה כי היא מעדכנת את המדיניות שלה, ותשים יותר דגש על מניעת אלימות.

"פייסבוק היא טרגדיה בכך שהיא בחרה בצד של המדינות. היא נטמעה בסדר הישן ולא מצליחה לייצב את האוטונומיה שלה", כך אומר יאיר אסולין, סופר, הוגה דעות וכותב טור שבועי ב"הארץ". "זה חוסר הבנה של פייסבוק, כפי שהחברה לא הבינה שפרויקט המטבע ליברה הוא אמנם פרויקט עסקי בעולם הדיגיטלי, אבל הוא אקט פוליטי בעולם הממשי. לא הבינו שם שהוא חותר תחת מדיניות מוניטרית, מדינת לאום וכו’".

"תאגידים צריכים לגבש היום תיאוריה פוליטית כי הציבור יצטרך לבחור אם הוא בצד שלהם או לא. יש פה חוסר הבנה עמוק של פייסבוק את הסיטואציה, שנובע מכך שהיא נהייתה גדולה מדי והיא מפספסת את המבט החיצוני שלטוויטר עדיין יש", הוסיף.
את הדברים אמר אסולין בראיון לפודקאסט "רוד שואו" שנערך לפני כמה שבועות, והשבוע ערכנו שיחת השלמה בהמשך לאירועים האחרונים.

השינוי מ'מה' ל'איך'

אסולין (33), בעל תואר ראשון ושני בפילוסופיה, משמש בין השאר כעמית מחקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת ת"א. בשורה של מאמרי דעה הוא הגדיר את האופן שבו הוא רואה את המאה ה-21: "המאה ה-20 הייתה המאה של ה’מה’, ואילו המאה ה-21 היא המאה של ה’איך’. המאה ה-20 הייתה מאה יציבה. אמנם היו במהלכה שתי מלחמות עולם, אבל ברמה הקיומית הבסיסית, זאת הייתה המאה שבה עיכלנו את המהפכה התעשייתית. הדואר, המכונית ושוק העבודה של סוף המאה היו כמעט אותו דבר כמו בתחילת המאה. הגענו לפסגות אדירות דרך הדבר הזה.

"נוצר מגרש ברור שבתוכו כולם משחקים. המאבק הוא בתוך המגרש, וכולם רוצים לנצח. המשמעות של מוצר משמעותי היא שהוא יהיה כמה שיותר יעיל ומשוכלל, אבל בסוף אתה מייצר מכונית טובה יותר, לא משהו אחר. במאה של ה’איך’, המאה ה-21, הדיון הוא על עצם כללי המשחק - איזה משחק אנחנו משחקים?

"הרכב של היום יותר דומה לכרכרה מאשר לרכב האוטונומי ביחס לחוויה שהוא מייצר. בכרכרה היית יכול לתת מכה לסוס כדי שהוא יילך יותר מהר, וגם במכונית יש לך שליטה כזאת. ברכב האוטונומי החוויה משתנה - הוא מפקיע את השליטה שלך, ואתה הופך להיות פאסיבי, וזאת כבר חוויה אחרת. יצרן רכב כבר לא מייצר רק רכב, אלא מייצר ‘תחבורה’, והוא צריך להגדיר מה המהות שלו. המימוש של העיסוק הזה הוא כמעט אינסופי, וזה מצריך ממנו לחשוב הרבה יותר. זה גם לא עובר במסלול ליניארי אחד, כי אנחנו עדיין עסוקים ביצירת תשתית חדשה, ביצירת המשחק הבא. ואתה צריך לשים לב כל הזמן שאתה נמצא במסלול הנכון".

אבל התהליך הזה כבר התחיל. יש סמארטפונים ופייסבוק ששינו את ההגדרות.

"מצד אחד זה התחיל, אבל יש מתח בין אנשי האתמול לאנשי המחר. זה לא עובד לשכפל את המושגים של המאה ה-20 למאה ה-21. אנשים במרחב של מנהל עסקים עדיין ידברו רק על יעילות, אבל עסקים צריכים להציע נקודת מבט אחרת על המציאות. WeWork, למשל, אמנם נכשלה, אבל הבינה שקורה משהו במציאות וצריך למצוא לו פתרון שלא היה קיים קודם, שצריך לסדר את זה אחרת. זאת חשיבה של מדעי הרוח, של מהות. היום התיאוריה של העסק - באיזה מרחב אני עובד, מי אני כעסק, מה המימושים שלי ונקודת המבט שלי על המציאות, זה משהו שצריך להתעדכן כל שנתיים-שלוש, כי העולם כל הזמן משתנה".

איך זה מתחבר לסיפור של פייסבוק?

"עסקים צריכים לבחון את עצמם כל הזמן ולהטיל ספק, כדי שיצמח משהו חדש. כמו נחש שמשיל את העור הישן שלו ומצמיח עור חדש. המשמעות היא שאתה צריך לחסל חלק מהעסק שלך בשביל לדאוג לעתיד, כמו חברות שמשקיעות בסטארט-אפים שבעתיד ‘יאכלו’ אותן. אבל חברה צריכה יכולת לעשות זאת. במאה ה-20 היה אפשר להסתפק באנליסט טוב, אבל בעולם של היום אתה צריך לעדכן את הסיפור שלך, המהות שלך, לשאול את השאלות, לייצר תיאוריה פוליטית חדשה. זה מה שצוקרברג היה צריך לעשות, אבל אף אנליסט טוב לא יגיד לו לפגוע בעסק שלו, רק מי שמתעסק ברעיונות.

"אני לא חושב שצריך לבחון חברה בלי להסתכל על המספרים שלה, אבל חברה צריכה לשאול את עצמה אם היא יודעת לאן היא הולכת, מה החזון הרחב שלה ואם היא מבינה באיזה עולם היא פועלת. אלו שלוש שאלות שלא נשאלות מספיק, כי העולם היציב יצר אשליה שלא צריך לשאול אותן - רק לבדוק מספרים".

"המדינה נחלשת"

אתה בעצם אומר משהו גדול יותר, שתאגידים הם שחקנים שצריכים לגבש תיאוריות פוליטיות.

"הסדר הפוליטי הישן שעוצב בסוף המאה ה-19 הגיע במובנים רבים לסופו. סדר הוא סיפור-על שבא לסדר את התודעה של האנשים שמתנהלים בתוך הסדר הזה. אוהבים להשוות את התקופה הנוכחית לשנות ה-30 של המאה ה-20, ואני חושב שאנחנו יותר דומים לשנות ה-30 של המאה ה-19. לאחר המהפכה הצרפתית הייתה תחושה שמשהו השתנה. האצולה השתלטה מחדש על הסיפור, אבל היא כבר לא הייתה רלוונטית לקיום של אנשים, לא ידעה לתפוס את המהפכה התעשייתית - לא ככה הם חשבו על המציאות.

"ההבטחה של מדינת הלאום להיות אלוהים, להחליף אותו, להיות מרכז הקיום - כבר לא מחזיקה. הילדים גדלו והבינו שהאבא, המדינה, היא לא כל יכול. הקורונה היא חלק מהרצף של היחלשות המדינה, תוך כדי שהמציאות השתנתה כי המהפכה הטכנולוגית מייצרת עולם אחר. לבוא ולהגיד לאדם שמצביע 1,000 יום ברשת החברתית להצביע פעם בארבע שנים ולבחור נציגים שיעשו מה שהם רוצים - זה לא נתפס.

"צריך להבין שהמדינה היא לא המרכז, אלא עוד שחקן בתוך מארג של כוחות. זה נע בין טוטאליריות, שבה יש הלאמה של תאגידים בסגנון של סין או שליטה בהם, לבין היכולת לכונן מסגרות פוליטיות שבה לתאגידים יש כוח פוליטי עצמאי. ברגע שתהיה הבנה שגוגל למשל היא שחקן פוליטי כמו המדינה, אז המונחים שבהם נשפוט אותה ישתנו, ואני חושב שזה יקרה מהר מאוד".

בין בורגנות לפרולטריון

אסולין מדבר על המהפכה הטכנולוגית ומציין כי זאת טעות לשכפל את העולם הממשי לעולם הדיגיטלי. "דיקנס בספר ‘בין שתי ערים’ מאפשר להבין מה הרכבת עשתה לתודעה של האדם הפשוט, שיכול היה לנסוע ללונדון תוך שעתיים. שיחות הווידיאו היום עוד יותר דרמטיות, כי הרכבת יצרה שינוי תודעתי בתוך המציאות, והעולם הדיגיטלי מייצר עולם אלטרנטיבי שבו יש מערכת ערכים אחרת, אנשים מתנהלים ומתבטאים אחרת. נוצר עולם חדש וצריך לייצר לו תשתיות חדשות. חברות צריכות לשאול את עצמן אם הן פורסות את מסילות הרכבת, או הן אלו שיפתחו חנות בתחנת הרכבת.

"אנחנו בתקופת מעבר. מי שלוקח חלק בניסוח מחדש של הכללים, של הפרק הבא, יהפוך להיות יותר משפיע. מי שממשיך להתחבא מאחורי המדינה ומושגים של המאה ה-20, לא יהיה רלוונטי. לדעתי, באופן שבו פייסבוק מתנהלת, היא לא מבינה שהקרחון הרבה יותר קרוב ממה שהיא חושבת".

יש אנשי חזון כמו ג’ף בזוס מאמזון. לא יודע אם הייתי רוצה שהוא יהיה זה שיגדיר את הכללים.
"זאת המציאות הנתונה. כדי להתמודד עם זה, צריך להעלות את זה לשיח וכן להיות במוקדי הכוח של עיצוב המציאות. אם גוגל פוגעת לנו בפרטיות, אז צריך לחשוב אם עדיף שהיא תעשה זאת או המדינה. כמו שאני מנתח את זה - הריצה של התאגידים קדימה היא בחסות המדינה, שנותנת לנו את התחושה שהיא מפקחת. ברגע שנבין שזה לא ככה, נפקח בעצמנו והתאגידים יהיו חייבים לשתף איתנו פעולה".

מה זה אומר?
"יש הזדמנות טובה לייצר בריתות בתוך החברה בין הבורגנות והפרולטריון. נוצר אינטרס משותף מאוד חזק, גם לתאגידים וגם לאזרח הפשוט, והוא שתהיה פה חברה חופשית. האלטרנטיבה היא סין - הלאמה או חצי הלאמה של עסקים. לפני מדינת הלאום היו מנגנונים של סולידריות חברתית, שאיפשרו את הקיום הזה, התאגידים צריכים להבין שכדי לשרוד ולצמוח, הם צריכים להיות שותפים בעיצוב המציאות ולא להתחבא רק מאחורי הפוליטיקה. לכן יש לנו אינטרס לשאוף ולייצר סדר כזה. המדינה תמשיך להיות קיימת, כי היא איחוד של האזרחים, לפחות כרגע. השינוי הוא באופן שבו אנחנו תופסים אותה ובציפיות שלנו ממנה. לדעתי, בטווח הארוך היא לא תדע לתת לנו תשובות. זה לא שאני רוצה שהתאגידים ישלטו, אבל זה המצב". 

יאיר אסולין

סופר, הוגה דעות ובעל טור שבועי בעיתון "הארץ" ● בן 33, נשוי ואב לשתי בנות, מתגורר ברחובות ● בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ובהיסטוריה מהאונ' העברית ● משמש כעמית בכיר בבית ספר למדעי המדינה באונ' ת"א ● ספרו הראשון זכה בפרס ספיר ב-2011, ומאז כתב ארבעה ספרים נוספים