אסופה
אסופה

"לפרק את אבא" - יצירתו של אסי דיין מבעד לעיני בנו, ליאור דיין

בעריכת ליאור דיין
זמן קריאה כ- +

שיתוף

מבוא
קטעים

מבוא

אבא יקר,

הנה הגיע הרגע שבו עלי לפרק אותך ל-8 סצנות. וזה אומר שאתה כבר ממש מת. הרי תהליך המוות כולל כמה שלבים של פירוק. זה מתחיל בפירוק התאים בגוף האדם של ה”נפטר”, בעזרתם האדיבה של יותר מ-100 טריליון אנזימים וחיידקים שמזרזים את המלאכה וגומרים אותה בשמונה־תשעה חודשים, תלוי בגודלו הפיזי של ה”נפטר”. אחר כך מגיע הפירוק השני, שבמסגרתו במשך כמה שנים טובות אתה הופך למין “בופה פתוח”, ומה שנותר ממך נהיה מזון לזוחלים, תולעים ופטריות משונות. לאחר מכן מגיע השלב שבו מפרקים אותך ל”ספיישל סרטי אסי דיין” ב-yes קולנוע ישראלי ביום השנה למותך. ואז מגיע השלב הסופי, שבו מפרקים אותך לסצנות־סצנות במסגרת אתר ארכיון הסרטים הישראלי. וכשזה קורה, זה אומר שאתה מת באופן הכי נחרץ, הכי סופי, שאפשר. מכאן איש כבר לא חזר.

אני חייב לומר שיש משהו משעשע בלפרק אותך לסצנות, מאחר שגם אני, בעצם, סוג של סצנה. אני עצמי הרי תוצר של הקולנוע הישראלי. בעצם, אני חייב את קיומי לקולנוע הישראלי. בראשית היה תסריט בשם “מלך ליום אחד”. אחר כך ליהוקים (עם ליהוק מרכזי ודי גורלי של התפקיד הנשי הראשי), צילומים, עריכות, ובאחרית הגיעו היציאה לאקרנים, 213 אלף איש בקופות וילד אחד בלונדיני בבית החולים אסף הרופא – אני. אלמלא סיפור האהבה שנרקם בין הטייקים בינך לבין אמי, קרוליין לנגפורד, ששיחקה בתפקיד הראשי, אני לא הייתי כאן עכשיו. בקיצור, אני לא יכול להתכחש לעצם העובדה שגבי עמרני הוא חלק מביאתי לעולם.

בתור תוצר של הקולנוע הישראלי נועדתי ללוות אותך מהצד ולצפות בהתפתחותך כקולנוען – שהיא, במובן מסוים, גם התפתחותו של הקולנוע הישראלי כולו. ודאי כשאורי קליין, מבקר הקולנוע הבכיר של עיתון “הארץ”, מכתיר את “החיים על פי אגפא” כסרט שהוא “בו בזמן סיכום של הקולנוע שקדם לו וגם יצירה שמבשרת את הקולנוע שיתפתח בהמשך לה”. נקודת מפנה בתולדות הקולנוע הישראלי, ציון דרך.

הייתי שם על הסט, מ”אגפא” ועד “ד”ר פומרנץ”, ואפילו עוד לפני הסט, בתהליך הכתיבה. הבטתי בך יושב ומקליד בלילות מילים שהפכו למשפטים, ואז לרפליקות בלתי נשכחות, וידעתי שתכף יגיע הרגע שבו תגיד את מה שאתה תמיד אומר כשאתה מסיים לכתוב תסריט של סרט חדש: “אני כבר ראיתי את הסרט אצלי בראש, עכשיו מתחיל החלק המעצבן, לצלם אותו”.

הייתי ילד סטים קלאסי. עמדתי בצד והבטתי בך בין ה”אקשן” ל”קאט”, סרט אחרי סרט, מצלם בטייק אחד, מקסימום שניים, ובמקרה ממש נדיר – שלושה. אנשים על הסט היו תמיד נדהמים מזה. “מאיפה יש לך את הביטחון הזה לצלם בטייק אחד?”, שאלו אותך. ולמרות שעל הסט לא ממש היית עונה (כי היית מרוכז בניהול כל האירוע הזה שנקרא “צילומים”), אני ידעתי טוב מאוד מדוע אתה מצלם ככה. זה לא הגיע מביטחון כפי שזה הגיע מתפיסת עולם שאומרת שהתסריט, הסיפור, הם הדבר החשוב ביותר, והמצלמה והמסך הם הביורוקרטיה הנדרשת בשביל להעביר אותם אל הצופה. וביורוקרטיה עושים מהר.

פעם אמרת לי שהיית מעדיף – פי מיליון – להיות סופר במקום קולנוען, לדבר בפרוזה ולא ברזולוציה ובזום אין ואאוט, אבל איכשהו בגיל 21 התגלגלת אל עולם הקולנוע ונשארת שם. ואמנם סחבת איתך תחושת החמצה תמידית על הסופר שהיית אמור להיות, אבל אני תמיד ידעתי שיש לי אבא שמצלם קולנוע בפרוזה. היית משורר של פריימים והעברת בסרטים שלך חוויה שהיא הרבה מעבר לפופקורן ענק פלוס שתייה ב-39.90 ומקרן שמשגר את הסרט אל מסך הקולנוע במהירות של 24 תמונות בשנייה, ומערכת שמע בסראונד.

היית אבא שלי ושל 14 סרטים עלילתיים באורך מלא שהפכו את הנוף הקולנועי הארצישראלי להרבה יותר מגוון ומעניין. וכעת הגיע הרגע לפרק אותך ואותם לסצנות נבחרות. זהו זה, הגיע הרגע אבא יקר. שיהיה פירוק נעים.

שלך,
ליאור

קטעים לצפייה

סצנת הבכי והקלוז־אפ של סמדר קילצ'ינסקי ב"החיים על פי אגפא"

בתור ילד שגדל על סטים של סרטי אסי דיין – המכונה בפי “אבא” – אני יודע כמה רגיש היה אבי לפעולה המכונה “קלוז־אפ”. הקלוז־אפ הוא אירוע די נדיר בסרטיו. הוא מיעט להשתמש בכלי הזה. הוא אפילו הסביר לי את זה פעם: “הדבר הקשה ביותר והחשוב ביותר לצילום זה קלוז־אפ. זה קשה גם מצד הבימוי, ובעיקר מצד הכתיבה, כי בתור כותב אתה אמור לכתוב דברים שיצדיקו את כל הקִרבה האדירה הזו של מסך ענקי וראש שמדבר אליך, והוא צריך לדבר אליך בצבעים וצורה ונוכחות אדירה, לכן אני די נזהר בדבר הזה” (מובן שהיה משעשע לשמוע אותו מציין את העובדה שהוא “נזהר”, מכיוון שכאדם הוא היה בלתי זהיר באופן עקרוני, יסודי ועקבי למדי).

בכל אופן, מתוך אותם קלוז־אפים מוקפדים ובודדים שהופיעו בסרטיו, אני חושב שהקלוז־אפ ב”החיים על פי אגפא” שבו המצלמה מתקרבת לאט־לאט, בעדינות מופלאה, כאילו היא הולכת על קצות האצבעות, היישר אל פניה של דניאלה (הלא היא סמדר קילצ’ינסקי) בזמן שצ’רניאק מזמר לה את השיר שנושא את שמה, הוא רגע שמצדיק בהחלט את “כל הקִרבה האדירה הזו”. בסרט עצמו, הקלוז־אפ הזה מגיע מיד אחרי שצ’רניאק מסביר שאת השיר הבא הוא כתב לדניאלה בתור מתנת פרידה לרגל עזיבתה לחו”ל. בחיים עצמם, הקלוז־אפ הזה הוא מתנה של אבי לסמדר, שידעה לאהוב אותו בצורה ייחודית וטהורה כשהם היו זוג.

סצנת העירום ב"מר באום"

סצנת המקלחת של מיקי באום, רגע לפני מותו, כשהוא חשוף ועירום, היא סצנה מופלאה. לא בהכרח בשל היותה סצנת מפתח ואחד מרגעי השיא על ציר הזמן בעלילה של “מר באום” (המקלחת האחרונה, רגע לפני שהוא נכנס למיטה לקראת המוות הקרב ובא), אלא גם משום שהדרך שבה היא נולדה מייצגת את יוצרה ואת צורת עבודתו בצורה הנאמנה ביותר. מה זאת אומרת? במקור זו בכלל לא היתה אמורה להיות סצנת עירום אלא סצנת מקלחת רגילה, נטולת עירום. אבל לילה לפני צילום הסצנה החליט אבי – שגם מגלם בסרט את מיקי באום – שהוא יצלם את הסצנה הזו בעירום. למעשה, זה לא היה אירוע נדיר משום שכל מי שעבד באחד הסרטים של אבי יכול לומר שכל יום צילומים אצלו הוא הפתעה, מכיוון שלעתים קרובות הוא נהג לשפץ או אפילו ממש לשנות את הסצנות שהתכוון לצלם ביום שלמחרת.

הדבר המעניין בבחירה של אבי להצטלם בעירום בסצנה הזו הוא הידיעה הברורה שלו שהוא מסמל את הצבר הארצישראלי המיתולוגי, יפה הבלורית והתואר, ש”הלך בשדות” וירה במחבלים ב”מבצע אנטבה”. אני זוכר אותו מסביר על הסט שהעירום שלו בסצנה, יש בו הקבלה למדינת ישראל – שבדיוק כמוהו הפכה ממשהו מאוד יפה ואידיאי למשהו שמן, מדולדל ורופס. כמו הגוף שלו. היה ברור שהגוף העירום שלו בסצנת המקלחת הוא מעין מיצג אמנותי שמסמל את הבלאי של מדינת ישראל (אגב, מאחר שבסרט זה שימשתי לראשונה כנער מים, אני רואה הצלחה גדולה בכך שלאורך כל הסרט לא נראית אף דמות עם רמז לתחושת צימאון, ואין פריים אחד עם איזו כוס פלסטיק חד פעמית שהתגלגלה לה בטעות לטווח הצילום. אני מחשיב את הסרט הזה לציון דרך משמעותי בקריירת המים שלי).

הסצנה מ"שמיכה חשמלית ושמה משה" שבה גיל אלון מגלם רופא מתוסכל ודופק מונולוג מרטיט על הארכת תוחלת החיים וזוועות החיים והמוות בחדר המיון של בית החולים

מבחינת אבא שלי, “שמיכה חשמלית ושמה משה” היה הסרט הכי טוב שיצר. זה היה הסרט הקרוב ביותר ללבו. אגב, די ברור לי למה. הסרט עצמו – מבחינת תסריט, עלילה ובימוי – מתפתח בצורה כאוטית למדי. הבלגן חוגג וההתרחשויות מקריות וחסרות סדר ומשמעת, בדיוק כמו שהוא היה בחייו. בכל אופן, לטעמי האישי “שמיכה חשמלית” דווקא אינו סרטו הטוב ביותר, אולם אם פורשים את כל סרטיו לרוחב ומפרקים אותם לסצנות, זהו הסרט שבתוכו מסתתרת הסצנה הטובה ביותר שהוא כתב וביים.

מדובר בסצנה שבה שלושת ה”ערסים” – הסרסור לוי בגילומו של שמיל בן־ארי, שומר הראש שלו משה בגילומו של אורי קלאוזנר והזונה מלכה בגילומה של רבקה נוימן – מגיעים למיון לאחר שחטפו מכות ב”מדבר של הזונות”, הלא הוא חוף תל־ברוך. הם פוגשים שם את הרופא התורן התשוש והעייף מהמשמרת הארוכה ומהחיים בכלל, והוא מרביץ מונולוג על “הארכת תוחלת החיים”, על הזִקנה ועל העליבות שמגיעה יחד איתה. מדובר במונולוג מהפנט שמבוצע בדיוק ובהקפדה על ידי גיל אלון. עד כדי כך מהפנט, שאבי היה נוהג לציין בגאווה שחנוך לוין (שאותו הוא החשיב, לצד דוד אבידן, ל”מרענן הרשמי” של השפה העברית) אמר פעם לרבקה נוימן – ששיחקה ברבים ממחזותיו – שהוא צפה בסרט, ואם יש מונולוג שהוא מקנא שלא כתב בעצמו, זהו המונולוג הזה בדיוק.

אני מניח שהרגע שבו אבי שמע מרבקה נוימן את מה שאמר חנוך לוין היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הוא באמת הרגיש סיפוק מקצועי. לרוב, באופן כרוני אפילו אפשר להגיד, הוא לא הרגיש סיפוק מקצועי וחי בתחושה של כישלון קליני. כמי שהכיר אותו היטב אני ארשה לעצמי לאבחן שזה היה המנוע שגרם לכך שהוא תמיד היה בעשייה. נרדף על ידי תחושת כישלון תמידית (שהיתה אצלו בראש בלבד), הוא כתב וכתב וכתב ללא הפסקה, כאילו מעולם לא הבין שאת תחושת הסיפוק הזו שהוא מחפש לא ישיג דרך פרסים ומחיאות כפיים. תחושת הסיפוק הזו היא תפיסת עולם, היא גישה, החלטה.

סצנת השבעה ב"שלאגר"

הסצנה הזו מבחינתי היא תצוגת תכלית, מפגן ראווה, של היכולת המשוכללת של אבי לשחק עם השפה העברית כפי שרק מעטים (מאיר אריאל, חנוך לוין, דוד אבידן) בתרבות הישראלית הצליחו. מ”רק אתמול שלשום וכבר מחר מחרתיים” ועד “שכם ועמורה”, “אסון כבד, אסון לאומי” ו”החייבים החיים להימשך”, וכיוצא באלה פניני לשון השזורות לאורך כל הסצנה המצחיקה עד דמעות הזו, ניתן לקבוע בוודאות שמדובר באחת הפסגות הקומיות והלשוניות של הקולנוע הישראלי. באופן אישי אני יודע להגיד שאבי גם ראה בסצנה הזו את אחד משיאיו כתסריטאי, ועד היום צרוב לי בראש זיכרון שלו מצטט רפליקות מתוכה ומתגלגל מצחוק.

סצנת הסיום ב"מלך ליום אחד"

הסרט “מלך ליום אחד” הוא עבורי הרבה יותר מעוד סרט עלילתי של 90 דקות. סרט זה הוא בעצם נקודת הזינוק הראשונה של בואי לעולם. שם בעצם אמי, קרוליין לנגפורד, ששיחקה בתפקיד הראשי, ואבי, שביים וכתב את הסרט, נפגשו לראשונה ופצחו ברומן סוער (לעתים סוער מדי) שהוביל לכך ששלוש שנים אחר כך, ב-1983, הגחתי אני לאוויר העולם בבית החולים אסף הרופא. לכן, מבחינתי האישית, יש משהו לא פחות מנבואי בסצנת הסיום של הסרט, שמתחילה במסך שחור עם הכיתוב “לאחר 3 שנים”. בסצנה עצמה ניתן לראות את אמי עם עגלה ושני ילדים בלונדינים – בדיוק כמוני. למקרה שהלכתם לאיבוד, להלן הפרטים הטכניים, שמדברים בעד עצמם: הסרט עצמו צולם ב-1980. אני נולדתי ב-1983. מעבר לכך אין מה להוסיף.

הסצנה מתוך "ד"ר פומרנץ" שבה יוסף כרמון מגיע לטיפול אצל ד"ר פומרנץ כשהוא עוטה על עצמו צעיף של בית"ר ירושלים

בסצנה הזו מסתתרת אחת האבחנות החדות ביותר לגבי החברה הישראלית עתירת הניגודים, או ליתר דיוק לגבי השסע בה. בסצנה ניתן לראות את המטופל שטארק (בגילומו של יוסף כרמון) ממתין לד”ר פומרנץ בקליניקה שלו. לאחר שבנו של ד”ר פומרנץ שם במערכת השמע שיר של מלך הזמר המזרחי זוהר ארגוב, שטארק פוצח במונולוג קצר ומדויק להפליא שמסכם ומתמצת את המציאות המקוטבת במדינתנו, הלא היא מדינת כל עדותיה: “שמת לב שהפרענקים כמעט שלא מתאבדים?”, הוא אומר, “חיים ברעד, לא מספיקים להתייאש מרוב מימונות ובאסטות. אנחנו, האשכנזים, חיים קטן, רושמים במכולת, אוהבים את התור בקופת החולים, החג שלנו זה יום השואה והנשים שלנו… תמיד חולות”.

סצנת המוות ב"מר באום". הסצנה שבה מר באום שוכב על מיטתו לאחר שכבר הלך לעולמו, והמצלמה עוברת על פני גופו – מרגליו ועד פניו – והוא לבוש במכנסיים קצרים כתומים וחולצה קצרה תואמת

כאן, אני חייב לציין, אנחנו קצת גולשים לתחומי האיזוטריה והמיקרו טריוויה. אבל מבחינתי, באופן אישי, יש לסצנה הזו חשיבות ענקית, מכיוון שמאחורי הבחירה בצבע הכתום הצעקני שבו מחליט מיקי באום ללכת לעולמו ישנה מחווה לקבוצת הכדורגל שאני אוהד: בני יהודה תל־אביב, קבוצה שמדיה כתומים. אני זוכר היטב ששנייה לפני צילום הסצנה אבי קרא לי ואמר לי שאם במקרה שכחתי, הצבע הכתום של חולצתו ומכנסיו הקצרים של מר באום, אלו שהוא לובש רגע לפני מותו, הם בחירה שנעשתה במיוחד בשבילי. מיד אחר כך הוא אמר לי בחיוך, “הכתום עולה”, ואז כבר נשמע קולו של הפלור מנג’ר: “שקט על הסט”, ואחריו הודיע הסאונדמן “ספיד רולינג”, ואז נשמע ה”אקשן”.

סצנה מוזיקלית במיוחד מתוך "חצי חצי", שבה אבי שר על הבמה עם גיטרה

אבי באמת היה ברוך כישרונות, עד כדי כך שלעתים היית אומר לעצמך שזה לא הגיוני, מבחינה סטטיסטית, שכל כך הרבה כישרונות התקבצו באדם אחד. גם כשרון כתיבה, גם בימוי, גם משחק, גם ציור, ובנוסף לכל זה, כאילו לא די בכל אלו, הוא גם התברך ביופי עוצר נשימה. אלא שבדבר אחד הוא היה יותר מגרוע, ממש איום ונורא: שירה. כמי ששמע אותו פעם אחת מנסה לשיר, אני יכול להכריז שמדובר בפעולה שהיא בגדר “הפרעה לשלום הציבור”. למרות זאת, באחד מסרטיו הראשונים, “חצי חצי”, הוחלט (באופן תמוה למדי) שהדמות שגילם תעלה על במה עם גיטרה ותשיר. ובכן, הייתי ממליץ לאנשי השב”כ שבינינו לשקול לקחת את הקטע הזה ולהשמיעו שוב ושוב לעצורים שמסרבים לפתוח את הפה. אני מבטיח לכם שמהר מאוד הם יתחילו לדבר.

Subscribe to our mailing list and stay up to date
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו והישארו מעודכנים

This will close in 0 seconds