אחרי שסיים את התואר במחזור יא׳, מיכאל פארן הגיע למדור חתימות בחיל האוויר, השתחרר לאחר שקיבל הצטיינות כראש צוות, וכיום חוקר במעבדת המחקר של פרופסור עידו קמינר (שגם הוא בוגר התוכנית). אבל תוך כדי כל המסלול הזה, הוא הספיק גם להקים משהו שלו מאפס: עמותת Deep Voice למחקר של לוויתנים ויונקים ימיים אחרים. ישבנו עם מיכאל לשמוע על הקלטת לוויתנים, על התמודדות עם קשיים, ועל מכוני מחקר באפריקה הבנויים מקש ועץ.
אז… מאיפה כל הסיפור הזה התחיל?
אני אוהב לחשוב שיש חוט מקשר בין כל הדברים שעברתי. בתיכון הייתי חבר בלהקת מטאל, משם הגעתי לאוניברסיטה במסגרת תכנית פסגות וחקרתי גלים אלקטרומגנטיים, ומשם התגלגלתי לחיל האוויר לחקור גלים אקוסטיים במדור חתימות. יום אחד ב2018 ישבתי בערב על בירה עם חבר צוות בשם מיכאל מיכאלשווילי ואמרנו לעצמנו- "תחשוב כמה מגניב זה יהיה לצלול עם לוויתנים". לשנינו כבר אז היה את הרקע של עבודה עם שמע וצלילים, המחשבה הייתה למנף את זה כדי להקליט את הלוויתנים, לצלול איתם ואולי לייצר ערך למחקר שלהם בעולם. משם זה התגלגל.
אז החלטת שאתה רוצה לצלול עם לוויתנים. מה אתה עושה עם הרעיון הזה?
התחלנו בלחפש צוותי מחקר שכבר עוסקים בלוויתנים ולשאול אם אפשר להצטרף אליהם להתמחות. הם לא כל כך קשים למציאה, אבל הם נוטים לצפות ממך להצטרף אליהם לפחות לשנה אחת במשרה מלאה כדי ללמוד את עולם התוכן ולתפעל את הציוד. לך תסביר להם עכשיו שאתה בכלל בתפקיד קבע בצבא שאתה לא כל כך יכול או רוצה לעזוב ושאתה כבר מנוסה בניתוחי האות הסטנדרטים שהם צריכים.
אז החלטנו לשנות טקטיקה, ולחפש חוקר ביולוגיה ימית ישראלי שייקח אותנו תחת כנפו (או סנפירו?). הגענו לד"ר עוז גופמן, שהוא מנכ"ל מחמל"י (מרכז לחקר מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל), התקשרנו אליו, שיתפנו אותו ברעיון שלנו, והוא זרם!
יזמים אוהבים לדבר על "אוקיינוס כחול" - מציאת נישה מסוימת שעדיין אין בה תחרות קשה, ואנחנו מצאנו את האוקיינוס הכחול שלנו במוזמביק, דרך מכון באזארוטו ללימודי המדעים.
זה לא היה קל. היינו צריכים להשלים הרבה חומר רקע בביולוגיה ימית ותקשורת לוויתנים. עשינו גם קורס צלילה חופשית, שזה דבר מאתגר בפני עצמו. אבל לאחר מספר חודשים כבר היינו מוכנים לגיחת השטח הראשונה שלנו.
ומה באמת למדתם במסע הראשון הזה לאוקיינוס?
קודם כל, למדנו שכדי להשיג הקלטות ומדידות איכותיות אתה חייב להקפיד עד לרמת "הברזלים". אם ההידרופון שלך מחובר לכבל שיכול להימתח, המתיחה הזו שבכלל לא חשבת עליה תכניס הרבה רעש להקלטה שלך. גם הים עצמו כמובן מרעיש, וגילינו שיש ימים שלא שווה לצאת בהם בכלל כי לוויתן אנחנו לא נשמע.
למעשה, להתקרב ללוויתנים עצמם זו משימה בכלל לא קלה. הרעש של מנוע הסירה יכול ממש להפחיד אותם, לרמה שהם יברחו מהר למעמקים. ברעשים מאוד חזקים, יונקים ימיים מסוימים צוללים מהר מאוד ויכולים למות מדיקומפרסיה, אז לא פלא שזה לא חוקי לשוט בסביבתם בלי הכשרה. הלוויתנים גם קצת ביישנים, ונוכחות אנושית עלולה לשנות את התקשורת שלהם. גם האוקיינוס עצמו הוא לא בדיוק פיקניק - הגלים יכולים להגיע גם לגובה של 2 מטרים, ואם הם לא שברו אותך, עדיין מחכה לך יום ארוך בשמש הקופחת כשאתה אפוף בריח של בנזין.
אז למעשה… פשוט תחשוב שאתה מנסה לעשות ניסוי מעבדה, רק שהמעבדה כל הזמן רועדת, וכל המכשירים מפחדים ממך, והתאורה מדי פעם מנסה ליפול לך ישר על הראש.
אבל למרות כל הדברים האלה, כשאתה צולל ככה ליד לוויתן, ונמצא במקום הזה שהוא חצי מכון מחקר וחצי שמורה, אתה פשוט מוצף בתחושה הקסומה הזו של להיות מגלה ארצות וזה פשוט כיף לא נורמאלי.
ידענו שאנחנו הולכים לחזור לשם אחרי שנה עם תגבורת.
אז חזרתם לארץ, גייסתם עוד חברי צוות ומימון, וב2019 טסתם לסבב הקלטות נוסף במוזמביק, ואז מה קרה?
פשוט שום דבר. לא כל כך ברור למה - אולי בגלל ציקלון שהיה זמן מה לפני וגרם לנדידה מוקדמת - אבל לא היו לוויתנים בכלל, ואחרי כל ההכנות שלנו זו הייתה נפילה גדולה. חזרנו משם די מבואסים, ואם היו לנו תקוות לנסות שוב בשנה שלאחר מכן הקורונה דאגה לסתום את הגולל גם על זה. בלי מימון, בלי יכולת לטוס. זה היה משבר די קשה.
רגע, אתה רוצה להגיד לי שעברנו חצי ראיון ורק עכשיו אתה אומר שהארגון שלכם חלה בקורונה ומת?
ממש לא! כולנו נמצאים בעמותה במשרה חלקית, ופשוט הגענו למסקנה שאנחנו הולכים להתכונן לטיסת המחקר הבאה על אש קטנה, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת. לי עדיין היה התפקיד שלי בצה"ל, ואחריו הצטרפתי כחוקר למעבדה של עידו קמינר. גם הוא בוגר פסגות, אז אני בטוח שעוד יצא לכם לשמוע עליו.
כן הספקתי לטוס בתחילת 2020 לכנס לחקר יונקים ימיים WMMC, בעיקר כדי לחלק שם פליירים ולעשות נטוורקינג לארגון שלנו. הבנו שבמקום לעשות הכל בעצמנו, אנחנו יכולים לתת ערך על ידי עזרה טכנית והנגשת כלים של עיבוד אותות ולמידה עמוקה לביולוגים שפחות בקיאים בנושא. אז עכשיו אם צוות של חוקרי לוויתנים בבזארוטו, בהודו או בצפון אמריקה מחזיק בכל הידע הביולוגי שבעולם, אבל אין להם אף חבר שיודע לצלול, לתפעל מיקרופון, או לעבד את ההקלטות עם רשת נוירונים - אנחנו הכתובת שלהם! למעשה, אנחנו לקראת השקה של framework שמסכם את העבודה הטכנולוגית שלנו.
וואלה, מה אתה חוקר אצל עידו? אני משתתף בשני פרויקטי מחקר בינתיים - הראשי שביניהם הוא ללמוד לעומק תופעה שנקראת Superradiance, שבה צבר אטומים שמאירים עליו פולט אור בעוצמה פרופורציונלית למספר האטומים בריבוע במקום מספר האטומים. אנחנו מקווים שבעתיד נוכל לנצל את התופעה כדי להגביר את רזולוציית הצפייה ברקמות ביולוגיות. הפרויקט השני הוא פרויקט של High risk high gain שקשור לתובנות מעניינות בגרביטציה קוונטית. עידו ללא ספק הוא האיש הכי מבריק שיצא לי להכיר, ויש מלא מה ללמוד ממנו.
רגע, אתה גם חוקר אצל עידו, גם מנהל את העמותה, אמרת גם שיוצא לך לשבת עם חברים על בירה ולפנטז בגדול... איך אתה מאזן בין כל הדברים האלה? שאלת מיליון הדולר. זה באמת לא פשוט. בעוד שבתוכנית פסגות יש אנשים מאוד חכמים ויש תחושה שזו התכונה שהיא הcore שמאפיין את אנשי התוכנית, בהסתכלות מאקרו במבחן התוצאה, יש תכונה חשובה לא פחות להשיג את מה שחשוב לך- workability. אינטליגנציה גרידא זה קצת overrated. שני משאבים שבונים workability בעיניי הם ניהול זמן והיכולת להתמודד עם המציאות בפן המנטלי. אני מנסה כל הזמן להשתפר בשניהם ומתוך זה לנהל את האיזון המדובר. למדתי עם השנים להכיר את עצמי טוב- מתי לקחת הפסקה, איך לעמוד במילה שלי ביחס לדברים שאני שם ביומן, הגשמת יעדים וכו'. מן הסתם יש נפילות לפעמים ואני חש שתמיד יש לי עוד איך להשתפר. מה לקחת מהחוויה הצבאית? מלבד האקוסטיקה יש קשר בין התפקיד שלך בחיל האוויר ובמעבדה באפריקה?
עד כמה שחשבתי בצבא שלמדתי לפקד על אנשים, בשטח הכל נהיה יותר אינטנסיבי. קודם כל כי אף פעם לא ברור מה המשימה ומה השלב הבא, וכמו כולנו גם מדענים סובלים בחום ובטבע וגם להם עולות האגרסיות.
נאלצתי לגשר בין פוליטיקה של הפארקים באפריקה, הרצונות של המכון מחקר ואנשיו והקבוצה שלנו לא מעט פעמים וכמו בהרבה דילמות מורכבות, קשה לדעת אם פעלת נכון.
אבל ללא צל של ספק, הניסיון הבסיסי של הובלת צוות באמת נתן לי את הכיוון והרוח הנכונה כדי למשול בסיטואציה. אני באמת חושב שהפיקוד בצבא מכין אותך להיות אחראי באופן טוטאלי למה שעובר על הצוות שלך.
מה ההמלצה שלך לדור העתיד של התוכנית?
בשנה הראשונה לתואר כמעט פרשתי מהתוכנית לאור הקשיים של להתרגל להחלטה המשמעותית הזו של שנים קדימה והעומס הלימודי שלא הייתי רגיל אליו, אבל בסוף החלטתי לחזור נחוש יותר כשהבנתי שבהינתן האלטרנטיבות העומדות מולי ולמרות הקושי הגדול בשנה הראשונה בתואר - אני עדיין צריך להישאר.
לא מדברים על זה הרבה, אבל לדעתי המורכבות האמתית בחיים היא בפן המנטאלי. איזון בין שכל ורגש, התבטאות מול אנשים, עמידה באתגרים ומוטיבציה.
קחו את הזמן לדאוג להתפתחות האישית שלכם, להבין את עצמכם, את האילוצים שאתם חיים בהם ואיך אתם פועלים בהינתן הקיום שלהם כדי להגשים את מה שחשוב לכם בחיים.
מצד אחד אנחנו לא רוצים להיות סופר רומנטיים ולשרוף את עצמנו בדרך ליעד ע"י שימוש ברגש ואינטואיציה בלבד, ומצד שני לא רוצים לפחד מהחיים ולשכוח את מבוקשנו בגלל נסיבות ואילוצים של המציאות. כדי להגשים חלומות צריכים להיות פרגמטיים.
הרגשתי את זה בשנה הראשונה לתואר, הרגשתי את זה ב2018 כשצוותי המחקר הימיים הקיימים סירבו לצרף אותנו אליהם, וגם בשנת 2019 כשהעולם לא ממש נפל לחיקנו כמו שציפינו. אני חושב שזה המסר העיקרי כאן.
לדעתי פסגות זו החלטה גדולה, אבל למרבית האנשים זו ההתחלה של מסלול ממש מדהים להמשך החיים. אם אתם בתואר, תחגגו את מה שמסקרן אתכם. אם כבר הגעתם לשירות, תעמיקו בעולם התוכן שלכם ותקחו ברצינות את ההשפעה שלכם בארגון. יום אחד תתקלו במשהו חדש שבהתחלה נראה לכם הזוי, אבל אתם עשויים לגלות שכבר יש לכם את כל הכלים כדי להצליח, ועכשיו נשאר לכם רק לעוף על זה!
אתם יכולים לקרוא עוד על מיכאל והשותפים שלו באתר של deep voice, או לעקוב אחריו בפייסבוק. אתם יכולים גם לקרוא את המחקר שזיכה אותו בפרס מאמר מצטיין בחיל האוויר, או פשוט לצחוק עליו יחד עם שחר חסון.
אתם מוזמנים לעקוב גם אחרי דפנה שטרן ועוז גופמן, שהיו אחראים על התמונות שראיתם בכתבה.
