קראו להן "שנות הג'אז", השנים היפות אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבניה של אמריקה שבו מן החזית לארץ כל האפשרויות ובראו להם מהירות חדשה במכוניות ובמטוסים, קצב חדש במוסיקה של הרדיו ושל הגרמופון, ושפה מוסיקלית חדשה, אותנטית, אמריקאית כל כך, ובכל זאת מגרה בזרוּתה, מפני שזו היתה בראש ובראשונה שפת המוסיקה של השחורים.

הם נדדו עימה מן הדרום אל הצפון והתיישבו בהארלם. במבט לאחור, שנות העשרים ידועות כ"רנסאנס של הארלם", תקופה מלהיבה לתרבות השחורה. סופרים, משוררים, נגנים וזמרים חיו כאן, בבתי מלון זולים ועלובים, וכתבו לראשונה אודות השחורים בשפתם של השחורים, ושרו לראשונה בעיר הגדולה את השירים שהביאו עימם ממטעי הכותנה, וחוו לראשונה מין חירות יחסית כזו, בעירבון מוגבל, מפני שבסאבוויי עדיין היה עליהם לפנות את מקומם לאדון הלבן ועדיין קראו להם "ניגר", אבל – בניגוד לדרום – כאן אפשר היה לפחות לחלום.

ל'ג'אז', ספרה הנפלא של הסופרת השחורה טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, יש גיבורה ראשית בדמות העיר ניו יורק, שרחובותיה לוחשים ושואגים, מתנודדים ומרקדים עם המוסיקה החדשה, מוסיקה שמנענעת את הירכיים, מרקידה את המיניות המוכחשת ומטרידה את מנוחתם של כמרים: בימי א' הם מסבירים לצאן מרעיתם השחור כי הג'אז, כמו היצרים, הוא מלאכתו של השטן. אבל העיר מפתה ומדיחה, מזמרת ונוהמת ומייללת ג'אז מכל העברים – מפתחי האוורור של הרכבת התחתית ועד למדרגות העץ של דירות טחובות, שאותן מקרצפים השחורים בשעות הפנאי שלהם, אחרי שגמרו לקרצף אצל העשירים.

ניו יורק של טוני מוריסון היא חתולה חסרת אחריות, נועצת ציפורניים בלבבות של מהגרים שחורים מן הדרום, צוחקת ועושה בהם מעשים. הם כבר לא יודעים שמקור המלה "ג'אז" נעוץ בשפה אפריקאית ששכחו מזמן, ופירושו, ככל שניתן לשחזר, "זיון כיפי". גם מוריסון לא מספרת את זה לקוראים, ואף אחד לא יודע, מלבד העיר, שעוד מעט תטביע את השחורים שלה ברשת של תאוות גדולות מדי: תחילה, התשוקה לאחוז במטבע של דולר, חפון בכיס ומבשר אפשרות של עושר.

אחר כך, התאווה לחיים אחרים, פורקי עול, בצילה של המוסיקה הזורמת ברחובות ונשפכת מן הגגות. בסוף, התאווה להרוס את כל זה ולשקוע באלימות חסרת פשר, חסרת שחר, לא מפוענחת ותזזיתית, כמו המוסיקה של העיר, שתפנה להם עורף ותתבונן באדישות מוחלטת בהרס חייהם, בעודה מנגנת להם מנגינות חדשות.