פורת היא פרופסור אמריטה מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא מכהנת כהיסטוריונית הראשית של יד ושם, כראש מרכז קנטור ליהדות אירופה בת זמננו וכמופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות על שם אלפרד פ' סליינר. בעבר שימשה פרופ' פורת, בין השאר, כראש בית הספר למדעי היהדות, כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל וכראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט.
 
"הספר נקרא 'לי נקם ושילם', כותרת הלקוחה מתהילים", מסבירה פרופ' פורת, "ותכליתה לומר שהנקמה היא לא בידי אדם, אלא בידי שמים. אמנם הספר מגולל את שאיפתם הבוערת של היהודים לנקום בגרמנים אחרי השואה – אבל צריך לומר שבכללותו, העם היהודי לא נקם. היהודים בחרו בדרך החיוב, לא בדרך הנקמה, בדרך של בניין הארץ ובניין קהילות חדשות בחו"ל, בדרך של הקמת ישיבות במקום אלו שנחרבו, בדרך של הקמת משפחות.. וזה ייאמר לזכותו ולגדולתו של העם היהודי, שלמרות כל מה שנעשה לו, ברובו המכריע בחר בחיים".
 
לדברי פרופ' פורת, הנוקמים ביקשו נקמה לא רק על חיי קרוביהם או על רכושם שאבד, אלא על ההשפלה ועל תחושת חוסר האונים.
 
"קמו מספר קבוצות בעם היהודי שהחליטו לנקום. במזרח אירופה, פרטיזנים יהודים שיצאו מהיערות נקמו באוקראינים ובליטאים שסייעו לנאצים, והבריגדה היהודית נקמה באוסטרים ובגרמנים, לפי רשימות. אבל בתוך כל אלו בלטה קבוצה אחת של כחמישים בחורים ובחורות בשנות העשרים לחייהם, שהחליטה לנקום בעם הגרמני כולו. הייתה להם תכנית ביצועית לרצח שישה מיליון גרמנים - עין תחת עין. זאת הייתה קבוצת הנוקמים של אבא קובנר; והיא כמעט הצליחה בכך".
 
כמובן, היהודים לא היו היחידים שביקשו לנקום בגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה.  
 
"כל עמי האזור שסבלו מהנאצים, וקודם כול הסובייטים, נקמו בגרמנים. הרוסים עשו שפטים בגרמניה הכבושה. הגנרל המהולל ז'וקוב, אדריכל הניצחון הסובייטי במלחמה, אף עודד את חייליו לנקום. ואילו היהודים, ששילמו את המחיר הגבוה ביותר מבין העמים, כמעט שלא נקמו. הם הבינו את חוסר התוחלת שבנקמה. דגש מיוחד בספר הוא על הנהגת היישוב העברי בארץ, ועל תגובתה לתוכנית הנוקמים של קובנר. הנהגת היישוב לא חשבה על נקמה בגרמנים, היא הייתה עסוקה בראש ובראשונה בהקמת המדינה ובהצלת שארית הפליטה היהודית".