שני פרקים מתוך הספר “מיסייה יכין לך שמלה”

מסייה יכין לך שמלה מאת הילה קומם
זמן קריאה משוער: 11 דקות

פרק 1

“מה קרה לדייטסו שלך?” שאלתי את גרי, כשעצר לידי בטנדר פתוח. פתחתי את הדלת החורקת שלצד המדרכה, ומכופפת התיישבתי על המושב המלוכלך, מיישרת בזהירות חצאית קצרה בהירה. גרי יצא מהצד השני.

“מתקינים לי מכשיר קשר חדש, אז יוסי נתן לי את הטנדר. מגניב לא?” הוא העמיס את המזוודה שלי מאחור. “אני מקווה שהיא לא תעוף,” אמר בהקנטה. הבטתי החוצה לשדרה המוצלת. האוויר היה לח ועומד, אנשים התנהלו בכבדות על מדרכה מוכתמת בפירות הפיקוס. הרגשתי כיצד טיפת זיעה ראשונה זולגת במורד גבי.

“לא חבל לך לנסוע לצרפת בדיוק כשמיטראן מגיע לארץ?” אמר כשהפעיל את הסטרטר ברעש. “בעצם קשה לי להאמין שמיטראן יקדם משהו. הרי הסורים לא רוצים שלום, כך שלא תפסידי הרבה.” רוח חמה ומאובקת של שעת צהריים תל אביבית נשבה עלינו מבעד לחלונות הפתוחים, פורעת שיער שאך זה הצלחתי לסדר.

בתשע בערב כבר אהיה בפריז, ניחמתי את עצמי, ועל אף חריקות המנוע של המכונית המשתרכת באטיות לכיוון איילון כבר הצלחתי לשמוע את שקשוק הכפיות בבראסרי, לראות את חלונות הראווה המרהיבים של הבולנג’רי-פטיסרי, ולהריח ריח סיגר שמשאיר אחריו גבר שעובר בשדרה. הפניתי מבטי מטה וחייכתי שבעת רצון למראה זוג רגליים שזופות בנעלי עקב.

“אז הפעם אני נשאר בארץ,” גרי קטע את מחשבותי.
“מממ…”
“ודלית נשארת לבד בדירה?”
“בינתיים. אני מקווה שהיא לא החליטה לעזוב.”
“למה , רבתן על חשבון החשמל?”
“באמת, גרי,” נאנחתי.
“בעצם באוגוסט בקושי היית בבית…”

קצה חיוך עלה על פני כשנזכרתי בחברה הצעירים והנלהבים מצרפת שליוויתי בקיץ כחובשת. טיילנו בכל הארץ, ישנו במלונות מפוארים. תרגלתי איתם צרפתית. כשחזרתי לדירה דלית דיווחה לי על שיחה של גרי, לא יכלה להתאפק ושטפה אותי על כך שאני עדיין איתו. היא טענה שביודעין הוא הכניס אותי למתח בתקופת הבחינות ביולי, כשלא חסך ממני את כל פרטי הסיכון הכרוכים בשליחות המודיעינית האחרונה שלו. היא לא מסוגלת יותר לסבול את עצביי המתוחים כשהוא נוסע, ואמרה שבקרוב מאוד אצטרך לבחור בינה לבינו.

גרי היה כבר חודש בבית, אבל בקרוב עמד לנסוע שוב, נותרו לי שישה שבועות עד לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה. היחסים עם דלית כבר ממש התדרדרו, אז החלטתי שזה זמן מצוין לקבל את ההזמנה של סוניה, ולהתארח אצלה בפריז.

סוניה היתה נשואה לשארל, בן דוד רחוק של אבי. פגשתי אותה לראשונה בדירתם ברובע ה-11 שנתיים קודם לכן כשהוזמנתי לארוחת ערב עם שימק, אביו של שארל. ישבנו בפינת אוכל פתוחה לכיוון הסלון על כיסאות מתקופת לואי ה-16. הבטתי בהערצה בספרייה שלפנינו: מדפים לבנים עמוסים ספרי כיס ומהדורות ממוספרות של מיטב הכותבים הצרפתים, ולצדם המילון השלם של לארוס וספרים עתיקים בכריכות עור.

סוניה הגישה מאפה אורז ובשר והכריזה כי זה “פילאף טורקי”, מנה אפרורית בהשוואה למארחת על עדשות המגע הסגולות שהרכיבה וחליפת החצאית מבית “שאנל” שתלתה ברישול על גופה הרזה. סוניה ישבה מולי, ישבנה הקטן מזדקף בקדמת הריפוד הארגמני, מרפקיה נשענים על קצה השולחן וזרועותיה הדקות מתנופפות באוויר. היא דיברה בשצף , מתבלת את סיפוריה בשמות מותגים פריזאיים “לנקום”, “נינה ריצ’י” ו”שאנל”, ובשמות סופרים ופילוסופים.

באותה נשימה סיפרה על כתיבתה הארוטית של מרגריט דיראס ועל הרפתקאות הנאהבים של מדלן, מאהבת עבר של שארל, ששמרה איתם על קשר. Cette crêpe qui a l’intelligence d’une tartine (החביתית הזאת שיש לה אינטליגנציה של פרוסת לחם).

הגיעה לארוחת ערב בדיוק לפני יומיים עם גוד לוקינג מייקל, שפגשה בחופשה בעיר ניס. סוניה אמרה שהיא קוראת לו מישל כל עוד הוא נמצא על אדמת צרפת, והיתה מזועזעת לשמוע שמדלן לא בטוחה אם הבחור אמריקאי או קנדי. “זה סיפור שיימשך שבועיים, מקסימום שבועיים וחצי,” קבעה בנחרצות. “Ça saute aux yeux.
(זה קופץ לעיניים, כלומר מאוד ברור).

אחרי הארוחה סוניה התיישבה על ספת “לואי פיליפ” ושימק לידה.

“שמעתם על בית הספר הפריזאי שאסר על אחת התלמידות ללבוש רעלה.” זרק שארל הערה לכיוון אשתו ואביו. הוא ידע שסוניה הקומוניסטית מתנגדת לכל סימן היכר דתי בצרפת החילונית, ואילו אביו שנישא לקתולית, חזר בימי זקנתו לבקר בבית-הכנסת. הוא התיישב מולם על ספת וולטיר מחייך בכל פה והזמין אותי לשבת לצדו.

” C’est l’Ecole laïque, l’Ecole publique, l’Ecole de la république” (בית הספר החילוני, ביה”ס הציבורי, ביה”ס של הרפובליקה) ומי שהולך אליו אינו יכול ללבוש לבוש מסורתי,” אמרה סוניה בפסקנות.

“יקרה שלי, האם אינך מוצאת שזו פגיעה מסוימת בחופש הדת?” החזיר לה הדוד בשאלה.

שארל חייך לעברי וחשף שני טורי שיניים נאות, אך צהובות מטבק. “הנה לך שיעור באזרחות,” לחש באזני. הרגשתי עדה להמשכו של ויכוח תרבותי שהתנהל בין השניים זה עידן ועידנים. טעמתי מהגבינה החריפה ומהקוניאק שהפקיד בידי שארל, ומלאתי את הפנקס הקטן שלי בעשרות ביטויים צרפתיים חדשים. כמו למשל Envoyer quelqu’un a la maternelle. (לשלוח מישהו לגן הילדים (צרפתית) כלומר למקום המתאים לרמתו הרגשית/שכלית). בכל אופן, סוניה איימה לעשות זאת לשארל, אם לא יסתיר את חיוכו, שהתרחב עם כל טיעון חדש שהציגה.

פגישתי השנייה עם סוניה התקיימה שבועיים מאוחר יותר, בהלווייתו של הדוד. “סימון היקר, כמה אהבתי אותו,” אמרה בדמעות, “האם ראית את הספרים העתיקים שהוא קנה לי לחתונה? בואי לבקר אותי ואראה לך אותם.” למרות הנסיבות, שמחתי להזמנה.

ההתכתבות בינינו שהחלה משחזרתי לארץ, היתה המשך ישיר לחודש של ביקורים, כמעט יומיומיים.

“Chère petite mignonne” (חמודונת קטנה ויקרה). כך פתחה סוניה את מכתביה. כל דבר דואר שהגיע, תחילה לבית הורי ומאוחר יותר לדירה שבה גרתי עם דלית, היה חגיגה בעבורי: ניירות לבנים מקופלים בקפידה, כתב תם בעט נובע, מעטפות ארוכות ישרות, והמילה המסולסלת “מדמואזל” על המעטפה, ומכל אלה שפע של חום והתעניינות בי ובמעשי. את חייה עם שארל בדירה ברובע ה-11 היא תיארה בציוריות: “Charles a trouvé un job fix où il va ‘pantoufler’ jus’qu’à l’âge de la retraite” (שארל מצא עבודה קבועה, והוא עומד להיכנס לנעלי בית עד לגיל הפנסיה).

ואני יכולתי לראות אותו בחלוק ובנעלי בית, מתיישב על ספת לואי פיליפ, מעיין בכרך של לארוס, מלטף את החתול של השכנים שקפץ לבקר, וקורץ בחום לסוניה.

בדצמבר השני להתכתבותנו כתבה כי שארל הבטיח שבאביב הם יבואו לבקר בישראל
“si nous avons des sous” . (אם יהיה לנו כסף). אבל מכיוון שהאביב חלף ועבר לו, והתוכנית מעולם לא יצאה לפועל, החלה להזמין אותי לפריז. בחודש יוני עדכנה אותי שעזבה את עבודתה בהוראת יוונית ולטינית בתיכון, ועברה לעבוד בסלון האופנה של איב סן לורן כמאדאם של קומת הקולקציות, תואר מרשים ומאוד צרפתי. החדשות האלה מאוד הלהיבו אותי. החגים התקרבו, גרי עמד שוב ליסוע ודלית החמיצה פניה אליי מיום ליום. ומעבר לכך סוניה הבטיחה לקחת אותי לבקר בסלון, החלטתי להתארגן ולנסוע.

פרק 2

רגלי החשופות רעדו מהתרגשות למגע אוויר הערב הפריזאי שליטף אותן ביציאה מהטרמינל הזר. הישרתי מבט לחלל העצום מתמכרת לקולות טיפוף העקבים על הרצפה הנוקשה ולתנועה האלגנטית של עשרות זרועות במעילי רוח ארוכים, מנסה להתמקם. חשתי נשיקות משני צידי לחיי ומייד לאחריהן שלוש נשיקות מפנים אחרות. זו היתה סוניה ואחריה שארל, סמוק לחיים הוא אסף את המזוודה.

“איזו חצאית מקסימה את לובשת, חמודונת קטנה”, סוניה נטלה את ידי ומשכה לכיוון היציאה. “והשיזוף. איזה יופי. גם אני רוצה להשתזף. בשנה הבאה אנחנו נגיע לישראל. אני מבטיחה. מדלן נסעה עם מישל האמריקאי שלה למרוקו. כל החברים שלנו נסעו בקיץ לחופש. נכון שארל?” היא נעצה בו זוג עיניים משתוקקות. “אנחנו כמעט שלא יוצאים מפריז. מקסימום נוסעים לסוף השבוע בכפר. ניסע לשם מחרתיים, תבואי איתנו?” פנתה אליי.

נאלמתי מול שטף דיבורה.

שארל פתח בעבורי את דלת המושב האחורי של מכונית הרנו הירוקה, וידא שהתיישבתי, ואז חיווה לסוניה להיכנס אחרי, ומיהר להכניס את המזוודה לתא המטען.

“ובכן, חמודונת יקרה,” סוניה התיישבה קרוב אלי, “מה את אומרת על מיטראן? אם הוא יצליח להביא שלום למזרח התיכון, זה בטח יכפר על ימי וישי שלו.”

“אני בחופשה מחדשות ומפוליטיקה,” חייכתי במבוכה.

“כמובן, יקירה, אבל את יודעת איך זה, פה כולם מדברים כל היום רק על הסכם מאסטריכט, ואני מזהירה אתכם,” היא צבטה קלות בשכמו של שארל, “אם צרפת תצטרף לאיחוד האירופי, לא יישאר ממנה דבר. תהיה לנו Une petite Amérique (אמריקה קטנה) בין תעלת למנש לאלפים. שלא לדבר על הזכויות שלנו…”

“נו סוניה, באמת,” התערב שארל. הוא הסתובב אליי לרגע, מעביר את ההילוך לניוטרל מול רמזור אדום. “מה שלום ההורים? בטח מאוד חם בישראל עכשיו.”

“ההורים בסדר גמור. הם מתכוננים לחגים היהודיים. אני עוד לא החלטתי אם אחגוג אותם ואיך.”

המכונית החליקה מחוץ לחניון לכיוון הכביש המהיר. “זוועה איומה האוּרוּ-דיסֶנֶה הזה,” העירה חברתי לעט כשעברנו על פני שלט חוצות של יורודיסני. “אני אומרת לכם, בסוף לא תהיה פה יותר צרפת,” הישירה אליי מבט סגול.
שתקתי.

“את מבינה,” אמרה בטון פדגוגי, “דווקא בתור בת של יהודי ויוונייה שקיבלה על עצמה את התרבות הצרפתית חשוב לי לשמור על התרבות שלנו.”
שוב היססתי. סוניה שלבה את ידיה על חזה ושתקה.

“סוניה, ספרי לי על La Haute couture,” ביקשתי.

סוניה נעתרה בשמחה, “אנחנו מכינים כבר את קולקציית הקיץ את יודעת,” וכך התחילה לספר על דוגמניות, תדמיתניות, תצוגות אופנה וכמובן על תלותו הרבה של מיסיֶה איב סן לורן בעצות שלה, המאדאם הנהדרת של קומת הקולקציות. התענגתי על כל מילה.

הגענו לדירה ברובע ה-11. כיסאות לואי ה-16 וספות לואי פיליפ ווולטיר קיבלו את פני מאותו המקום שבו השארתי אותם שנתיים קודם לכן. נראה שגם הספרייה המהודרת לא הוזזה ממקומה. שארל ליווה אותי לאורך שדרת הפרחים הצבעוניים המובילה לחדר העבודה שלו – מסדרון מואר עטור טפטים בבורדו-כחול-צהוב האהובים על סוניה. החדר היה ריק כמעט מחפצים, אך היתה בו מכתבה ארוכה עשויה עץ אגוז. שארל הניח המזוודה בפינת החדר. ניגשתי אל הרהיט הייחודי והוא אחרי.

“המכתבה הזאת נבנתה בתחילת המאה התשע-עשרה, בתקופת הדירקטואר,” הסביר, “תראי את הנוצות,” הוסיף וליטף בעדינות את פיתוחי העץ שבפינות, “זה מוטיב קישוטי אופייני לתקופה הזאת.”

מתחת למכתבה, מוסתר קמעה מאחורי סל ניירות ראיתי סלסלת קש.

סוניה נכנסה עם מזרן. “חמודונת קטנה, כחיילת לשעבר, אנחנו בטוחים שתסלחי לנו על מיטת השדה הזו,” אמרה. “אין בעיה. בסדר גמור.”

היא הניחה את המזרון וצבטה את לחיי בעדינות. “מה אתה אומר על האורחת שלנו, לגמרי לא מפונקת הא?” חייכה לעבר שארל.
“אין לי הרבה דרישות באמת, אבל מה זה?” הצבעתי לכיוון סלסלת הקש.

“זאת הסלסלה של נואז’, Nuage viens ici”, קראה. חתול קטנטן ואפור נכנס בביישנות מבעד לדלת. “בואי לטפי אותו, תראי כמה שהוא חמוד. נכון שארל?”.

שארל העיף מבט חטוף לעבר החתול ויצא מהחדר.

“סוניה, תשמעי ,הוא באמת חמוד, אבל אני תמיד נעקצת מהפרעושים שלהם”, אמרתי בזוכרי את חתולי הבניין שבו גרתי בתל-אביב.

“חמודונת, חתולים הם חיות מאוד נקיות, אבל הבטחתי לשארל ואני מבטיחה גם לך שמחר ניקח אותו לסלון וניתן אותו לדוגמנית ז’ולייט. את תבואי איתי לא?”

כיסינו את המזרן בסדין ובשתי שמיכות ונשארנו לדבר.

“את תאהבי את ז’ולייט, היא נחמדה, “mais elle n’a pas inventé l’eau tiède” (היא לא המציאה את המים הפושרים, כלומר היא לא מאוד חכמה).

חייכתי לשמע הביטוי השירי שסוניה לימדה אותי בביקורי הראשון בפריז.

“Surtout elle a des qualités à l’horisontale” (יש לה בעיקר מעלות אופקיות). המשיכה ללהג על ז’ולייט.

ביקשתי ממנה לעצור לרגע את שטף הדיבור כדי שאוציא את הפנקס מהמזוודה וארשום את התיאור העסיסי.
לפתע שארל קרא לי לטלפון, זה היה גרי. אמרתי לו שהגעתי ושהכול בסדר.

“אצלנו חם מאוד, מחר יהיה חמסין ואיך בפריז?” שאל. “נעים מאוד, אני עייפה, כבר נדבר”, מיהרתי לחזור לסוניה.
“זה היה גרי, החבר שלי.”
“גרי? C’est un Américain? “, התעניינה.
“יש לו גם דרכון אמריקאי.”
“את לא מעדיפה איזה ישראלי, חייל מאצ’ו? תגידי הוא בכלל רציני?”

ומיד סיפרה שסן לורן שמח לשמוע שהקוזינה מישראל הגיעה, וביקש לדעת אם היא מתחתנת. “מיסיֶה ישמח להכין לך שמלה” אמרה. עוד הבטיחה שאקבל חולצות לי לאמי, לאחותי ולגרי, וכאפריטיף לשפע המתנות העניקה לי פודרייה מבית המעצב היוקרתי.

כשסוניה התעוררה כבר הייתי רחוצה ולבושה בחצאית כחולה כהה ובסריג צבעוני. בזמן שהיא התעכבה ארוכות באמבטיה עיינתי ב Fleurs du mal של בודלייר. אחר כך ישבנו לשולחן במטבח טבלנו בקעריות קפה פרוסות מהלחם הטרי ששארל השאיר לנו. כשיצאנו מהבית השעה היתה כבר אחת-עשרה.

“זה בסדר, מיסיֶה לא יהיה היום בסלון,” אמרה סוניה כשראתה אותי מגניבה מבט מתוח לשעון שבתחנת המטרו. “אבל נלך לשם בכל מקרה.”
נסענו לכיוון מערב, ומ-Miromensil החלפנו רכבת והמשכנו דרומה. שמש בהירה קדמה את פנינו כשעלינו למפלס הרחוב. סוניה הודיעה לי בחגיגיות שמכיוון שזה יומי הראשון בפריז וממילא מיסיֶה לא נמצא, היא מעדיפה שנבלה בעיר.

צילמתי אותה ליד האותיות המוזהבות של בית אופנת העלית, וכשנכנסה לרגע לסלון כדי להודיע שלא תעבוד באותו יום, המתנתי לה בגינה הירוקה ליד עצי הערמון המשילים עלים זהובים. הזמן עבר בנעימים עת התבוננתי בעוברים והשבים המנהלים שגרת יום אלגנטית. מבית האופנה סוניה הובילה אותי בצעדים זריזים למסעדת

“הפרלמנטרים ואורחיהם”. אמה טוני, מנהלת החשבונות של המפלגה הקומוניסטית הזמינה אותנו לארוחת צהרים.

“אמא תכירי את עלמה, הקוזינה של שארל מישראל,” הציגה אותי לפני טוני, אישה תמירה ואצילית עם קארֶה בלונדיני. “המצאתי לה כינוי, חמודונת קטנה. היא באמת כזו, לא?”
“איך עברה עלייך הטיסה, עלמה?” פנתה אלי אמה של סוניה בגוף שני יחיד .
“בסדר גמור,” השבתי וחיפשתי בתפריט מנה צמחונית.
“סוניה בתי, האם זכרת לאחל לסבתא מזל טוב ליום ההולדת?”

“אתמול הכנתי את הדירה לחמודונת הקטנה. אתקשר היום,” ענתה ברטינה ופנתה אלי. “אז מה את מזמינה?” התלבטתי בין סלט לבין מרק בצל.
“חמודונת, את חייבת לאכול סטייק. לא מגיעים למסעדה הזאת בשביל לאכול מרק בצל.” נזפה בי סוניה והזמינה אוכף טלה בטימין. טוני הזמינה פילה מיניון של חזיר ברוטב ברביקיו. חרקתי שיניים והזמנתי סטייק עשוי היטב עם ירקות מאודים.

הסעודה עברה בנעימים. מילה עדינה מטוני למלצר, והותר לי לצלם במסעדת האח”מים. טוני התעקשה להזמין אותי גם לקינוח. היא וסוניה הסתפקו באספרסו, וטעמו אך מעט מקרם הקרמל שהזמנתי.

“petite mignonne”, תסתכלי על השיער שלי.אני חייבת לרענן את הפן,” אמרה סוניה. אחרי שנפרדנו מאמה. אני נעצרתי להתבונן בסידור הויטרינה של בולנז’רי-פטיסרי והיא נעמדה לידי מתבוננת בהשתקפות דמותה. “ז’קי נמצא ממש פה, מעבר לפינה,” משכה את ידי והגבירה צעדינו. “Juif sépharade, circonstances, aggravantes” (יהודי ספרדי, נסיבות מחמירות), לחשה באוזני כשנכנסנו לסלון, “אבל הוא מאוד נחמד.” הקוקטיות של הצרפתית וחיתוך הדיבור של סוניה עידנו במעט את האמירה הגזענית. חייכתי.

“Jacquie Mon amour , אני לגמרי סומכת עליך שתשקם את השיער שלי. בימים האחרונים הוא ממש לא מסתדר, ו מיסיֶה לא אוהב שהשיער שלי חסר נפח,” אמרה סוניה אחרי שנישקה את הספר לשלום.

“מאדאם זינגר,” הרגיע אותה ז’קי, “את תמיד כל כך אלגנטית, יש לך שיער מצוין ממש כיף לעבוד איתו. אסדר אותו בכמה דקות. ספרי לי, איך ההורים מסתדרים בדירה החדשה שלהם?”

“הם מרוצים, אבל בעיני זאת ממש קטסטרופה. מטבח אמריקני, וספות איקאה. כל כך נטול שיק. או, לגמרי שכחתי. תכיר, זאת עלמה, הקוזינה של שארל מתל-אביב. היא באה לפגוש את מיסיֶה והוא רמז לי שהוא מוכן להכין לה שמלה.”

“את מתחתנת?” ז’קי הפנה מבטו לכורסא הצידית בה ישבתי. .
“בעתיד, אני מקווה,” הרמתי מבטי מעל לגיליון Elle בו עלעלתי.
“תעשי את ראש השנה בפריז?”
“כן,” ענתה סוניה. “אנחנו נסדר לה אירוח אצל השכנים של אמא שלי, הם מאוד נחמדים,” היא התבוננה מרוצה במראה, התרוממה מהכיסא, וסימנה לי שאפשר לצאת. “אמא שלי תטפל בתשלום,” הודיעה לז’קי כשאספה את תיק השאנל שלה מהשולחן. שערה נותר בעיני עכברי כשהיה, אך הוא ללא ספק היה יותר מסודר.
“Si cela vous convient Madame” (מה שמתאים לך גבירתי).
נפרדנו מז’קי בשתי נשיקות.
חתול פריזאי חצה את שדרת סן ז’רמן דו פרה בה צעדנו.

“דיברת עם ז’ולייט?” נזכרתי. פניה של סוניה התכרכמו מדאגה. “שארל יכעס כל כך כשיחזור מהעבודה ויראה שוב את החתול. יקירתי, מה נעשה? ז’ולייט לא היתה הבוקר בסלון, והיא לא תוכל להגיע אחר הצהריים לקחת את הגור,” הסבירה, ובנימה מעט כועסת הוסיפה, “אני מוכנה להתערב איתך שהיא לא הצליחה להתעורר בגלל עוד לילה סוער.” סוניה נראתה חסרת אונים, אבל כשחצינו את רחוב רֶן כבר התעשתה ומצאה פתרון לבעיה הבוערת.

היא משכה אותי לתוככי כלבו Monoprix, ובחרה סלסילה יפה ב-200 פרנק. “אני אספר לו שז’ולייט מסרה לי את הסלסילה בסלון, ושביום שני את תיקחי אליה את החתול,” שיתפה אותי בתחבולה. במחלקת הספרים רכשתי לי מחזה של מולייר. ישבנו לנוח בקפה ליפ שבשדרות סן ז’רמן דו פרה. הסלסלה המהודרת נחה אחר כבוד בינינו.

“זה הקפה של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים,” הסבירה סוניה ולגמה מהשוקולדה החמה שלה.
“באמת? חשבתי שדווקא ה- Deux Magot.”
“כן, אבל פה סרטר היה נפגש עם המאהבות שלו, La pauvre Simone.”
“יש לי תור לגינקולוג בערב,” ציינה. “תבואי איתי?”

האמת היתה שהיו לי דברים מלהיבים יותר לעשות. “שארל לא בא איתך?” ניסיתי להתחמק.
“או, שארל לא יודע שאני מקבלת טיפולי פוריות. אל תדברי איתו על זה. הלב שלו ממש נשבר כשהתינוק שלנו מת, ומאז אי-אפשר להחליף איתו מילה בנושא.”

סוניה נהגה תמיד לציין את יום הולדתה כמאורע איום ונורא. “שלא תעיזי אפילו לחשוב להתקשר אלי ב-20 בדצמבר,” כתבה לי בחורף של השנה הקודמת. “אהיה כבר בת 37, ואין צורך להזכיר לי זאת.” היא מאוד רצתה ילד. יורש לבית זינגר. בביקורי הראשון סיפרה לי בדמעות כיצד היא ושארל איבדו את תינוקם, ששמו כבר נרשם בספר המשפחה: היא הגיעה לבית החולים כשהתינוק כבר היה במצוקה. כל הלילה התקשרו מבית-החולים לד”ר ברני, הגינקולוג הפרטי שלה, אך הוא הגיע רק בבוקר, והרופאים האחרים סירבו לטפל בה מחשש לתביעה.

בצרפת, הסבירה, רק הגניקולוג שלך יכול ליילד אותך. התינוק חי פחות מיום, ומאז לא התעברה שנית. כאבתי את האבדן של סוניה. בכל פעם שנזכרתי בסיפור היתה בטני מתהפכת.

במרפאה שאלה אותי סוניה אם ביום ראשון אוכל להזריק לה את זריקות הפוריות. “את הרי חובשת, נכון? ליווית קבוצות מצרפת.”
סרקתי את החדר. לידינו ישבו נשים צעירות בשלבי היריון שונים. פניהן קרנו. כולן נראו לי צעירות מסוניה. הבטחתי לתת לה את הזריקה, אף שמאז ימי בקורס חובשות לא אחזתי מחט, וכמובן לא לרמוז על כך לשארל ולו במילה.

“פטיט מינוּ, אתה בבית?” קראה כשחזרנו מהרופא ונכנסנו לדירה האפופה בריח סיגר ארומטי. בבוקר למדתי ממנה ש”מינוֹּ” הוא שם חיבה כללי לחתול, ואילו לחתולה – “מינה”. אבל היא לא התכוונה לנואז’.

“Petit chou, on est là” (כרוב קטן שלי) המשיכה. הכינויים הרומנטיים האלה נשמעים נפלא בצרפתית.

את שארל מצאנו במטבח, בקבקבי העץ, מכנסי בד ישנים וסוודר, קולף תפוחי אדמה. הסיגר מעשן במאפרה לצידו. הוא הניח את הקולפן וניגש אלינו.

“נו אז לקחת את עלמה לסלון?” שאל את סוניה בעודו נושק לי ולה. “כן וז’ולייט לא היתה,” סוניה הראתה לו את רכישתה החדשה. “אבל היא השאירה לי את הסלסלה הזו. עלמה תביא בה את נוא’ז מחר לסלון.” סוניה משכה אותי לכיוון הפרוזדור.
“הוא מבשל הרבה יותר טוב ממני,” לחשה באזני. “את זוכרת את הפילאף הטורקי השרוף שהגשתי לך ולסימון החביב?”
“הוא לא היה לגמרי שרוף,” תיקנתי אותה.
“את באמת מתוקה, יקירתי, אבל הוא היה שרוף לגמרי.”

סוניה קראה לי לחדר השינה שלהם והעניקה לי מעיל צמר שחור וחצאית מבית “נינה ריצ’י”, וחולצה מבית “אלכסנדרה”.
“החולצה הזאת לא מתאימה לי, אין לי מספיק חזה,” אמרה בפתיחות בעודה מודדת בעיניה את החזה שלי. הסמקתי.
“נו תמדדי אותה.” הסרתי את הסריג שלבשתי, ומדדתי אותה. זו היתה חולצה משיית בצבע בז’ עם צווארון וולנים מסולסל ונשי. היא הלמה אותי מאוד, אך תהיתי לאיזה אירוע אוכל ללבוש אותה בארץ.

שארל דפק על הדלת. “תאמרי לי עלמה, את שותה פורטו או אניס לאפריטיף?” שאל.
“מה שאתה ממליץ.” עניתי.
סוניה פתחה את הדלת. “מה אתה אומר על החמודונת הקטנה? מתאימה לה החולצה הישנה שלי, לא?”
“כן, מאוד מתאימה.”
“ושארל, אל תשכח להכין את תעודת הזהות שלי לתיק של וֶרנון. אני עומדת למלא חובתי האזרחית לצרפת והצביע לא להסכם מאסטריכט. “את יודעת חמודונת,” פנתה אלי, “שנצביע ממש באותו בית העירייה שבו נישאנו.” (הסכם מאאסטריכט היה הסכם האיחוד האירופאי. בשנת 1992 נערכה הצבעה בעד או נגד).

התעוררתי מוקדם לתחושה עוקצנית מעצבנת ברגליי. החדר היה חשוך. קמתי מהמזרן והדלקתי את מנורת השולחן שעל המכתבה. נחרדתי לגלות עקיצות נפוחות ומכוערות על שוקיי. עצב עייף מילא אותי. פתחתי את החלון כדי לנשום אוויר קריר. הרוח פלשה לחדר והעיפה לעברי תלתלי אבק. מבט סוקר גילה רבים נוספים ברחבי החדר. יצאתי בשקט מהחדר.

סוניה ושארל ישנו עדיין, דלת חדרם פתוחה, שלווים ונעימים, אדישים לאבק. במחסן הקטן שבמסדרון גיליתי מטאטא ויעה. חזרתי לחדר וטיאטאתי אותו חרישית. נואז’ הצטנף נעלב בסלסלה שלו. מיהרתי להתרחץ ולהתלבש, ויצאתי מהבית. את הקפה שתיתי בביסטרו השכונתי. מכיוון שהיה מוקדם החלטתי לצעוד ברגל לכיוון מוזיאון ד’אורסה.

שנתיים ימים התגעגעתי ליצירות האמנות של האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. שמחתי למראה תחנת הרכבת ששופצה למוזיאון. נעזרת בקטלוג, שבתי לבקר את יצירותיהם האהובות של ון-גוך, סזאן, גוגן, מונה, מאנה וחבריהם. בשעת הבוקר המוקדמת המוזיאון היה שומם באופן יחסי ואפשר לי להתייחד בשקט עם היופי.

באחד החדרים הקטנים שבה את לבי ציור קטן למדי של טולוז לוטרק ששמו “המיטה”: זוג אוהבים ישנים במיטה גדולה. פניהם מציצות בין הסדינים, עיני הגבר פתוחות קמעה ומביטות בחיבה באישה. “כמה אהבה וחמלה בציור של מי שלא זכה לאהבת אישה אמיתית בחייו,” רשמתי ביומני, ומיהרתי לרובע ה-11 כדי להספיק להתארגן לנסיעה.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד?

ניתן להשיג את הספר בטלפון: 03-7316561.

דרך אגב, אם תרצו לקרוא ספר ישראלי נוסף שמתרחש בפריז, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הזאת.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!